מכתב הבמאים
קרן ידעיה, שירה גפן, שלומי אלקבץ, נדב לפיד, אפרת כורם וטלי שלום עזר התכנסו אחר הצהריים בסינמטק הירושלמי והקריאו הצהרה לתקשורת שניסחו יחד (חתומים עליה גם שני הבמאים הנוספים בתחרות, רונית אלקבץ ובזי גטה).
"אנחנו, כל במאי ובמאיות הקולנוע הישראלים שסרטיהם משתתפים בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים, מרגישים שאי אפשר בימים כאלה לדבר רק על סרטים, כאילו ההרג והזוועה שמסביב לא מתרחשים", נכתב בהצהרה שפורסמה בעברית, באנגלית ובערבית. "גם אנו, חלקנו הורים לילדים ולתינוקות, מפחדים. ילדינו מגיבים בחרדה גדולה לאזעקות, לקולות המלחמה הרועמים. איננו מחפשים נקמה ואיננו מאמינים בפתרון צבאי שכבר הוכח שאינו עובד. לילדי עזה אין כיפת ברזל, אין ממ"דים ואין אזעקות. הילדים שחיים בעזה היום הם הפרטנרים של מחר. ההרג והאימה שאנחנו מטילים רק מרחיקים אותנו מפתרון מדיני."
לאחר הקריאה, קיימו דיון בקבוצה ונסו להגיע להסכמה:
1- הזדהות עם האמירה (האם אני מסכים או לא מסכים עם התוכן- בעת מלחמה)
2- מידת הלגיטימיות של אותה אמירה (האם אמירה זו, ללא קשר להסכמתי איתה, היא לגיטימית)
שאלה נוספת לדיון-
שרת התרבות והספורט לימור לבנת התייחסה לעמדה זו בעמוד הפייסבוק הממלכתי שלה כאל בושה למדינת ישראל.
השרה כותבת בעמוד הפייסבוק שהיא מלאה כבוד לאמנים שמופיעים ונרתמים למען תושבי הדרום ובושה כלפי החתומים על מכתב הבימאים.
אכן בושה? מה דעתכם כקבוצה?
